מתקיעות מעצבנת ועד להמשך תנועה לעבר ההצלחה 

מכירים את ההרגשה הזו, כשרוצים מאוד להשיג משהו, אבל הנפש חסומה בחששות, בפחדים, ובהיסוסים? קרה לכם שהרגשתם משותקים, חסרי אנרגיה או יכולת לפעול, ומצב הרוח והמוטיבציה ירדו בהתאם?

נניח, שמדובר בלהשיג עוד לקוחות לעסק החדש, או להיכנס לפרויקט חדש שנמצא קצת מחוץ לאזור הנוחות שלכם.

לפעמים אתם אפילו אולי יודעים כבר מה צריך לעשות, אבל איכשהו היום חולף, אתם עושים המון דברים אחרים, רק לא את מה שצריך על מנת להשיג את המטרה. ופלא פלאים, יש למטרות תכונה מיוחדת במינה, והיא שהן לא מתממשות אם אין אתה בא לידי מעשה. יום יום. כל הזמן.

לפעמים ההרגשה היא שלא יודעים מה צריך לעשות כרגע, מצב המכונה בז'רגון המקצועי של המאמנים למיניהם "תקיעות".

תקיעות היא מצב בו האדם איננו רואה דרכי פעולה אפשריות על מנת לצאת ממשבר כלשהו. אתן לכם דוגמא. נניח שאתם תקועים על כביש כלשהו בארץ, בעומס תנועה גדול בו למעשה "לא זזים" בכלל, ואתם מאוד ממהרים להגיע לפגישה חשובה. באין יכולת לפנות ימינה או שמאלה, להאיץ או לרדת מהכביש, להחליף אמצעי תחבורה וכדומה, אתם רואים איך מועד הפגישה מתקרב, והסיכוי שלכם להגיע בזמן הולך ומצטמצם, אם לא נעלם כליל.

אתם יכולים לתאר לעצמכם את רמת התסכול אותה תחושו ככל שהדקות חולפות והמצב איננו משתנה לטובה. זוהי הרגשת התקיעות. תקוע. תקועה. אין אופציות, ואין שום דבר שעולה על הדעת, אותו ניתן לעשות, על מנת להיחלץ מהמצב. מדובר בחוסר שליטה על מה שקורה. הרגשה לא קלה.

אילו, בדרך פלא, היה נפתח פתאום נתיב תחבורה נוסף, או מכשיר הניווט היה מצביע על שתיים או שלוש דרכים חלופיות, העשויות להביאכם בזמן אל היעד, ויכולתם לבחור ולהתחיל בפעולות מסוימות המקדמות אתכם, רמת התסכול הייתה יורדת מאוד, ותחושת ה"תקיעות" נעלמת.

בכביש כמו בחיים.

עם זאת, ישנם מצבים בהם פשוט איננו יודעים מה באמת אפשר לעשות על מנת להיחלץ מהמשבר.

הדבר תלוי כמובן במצב הארגון או העסק, במה שכבר עשינו עד היום, באם קיימת תכנית פעולה ברורה וקבועה או לא, ועוד. מצב זה הוא יחסית קל לפתרון. ניתן למצוא מידע בספרים, דרך חברים, באמצעות תצפית ולמידה על מה שאחרים עושים, להתייעץ או להיעזר במומחים.

טימוטי באטלר, מומחה לקבלת החלטות בקריירה מהפקולטה לניהול בהארוורד כותב בספרו "לצאת מהתקיעות" (Getting Unstuck) שמצבים שנראים לנו לעיתים כ"מצבי אין מוצא" יכולים להפוך להתחלות חדשות מרשימות, בעיקר אם יודעים לנצל אותן כנקודות מפנה. ואני מוסיף, אם מסתכלים עליהן כהזדמנות. לא המצאה שלי, כמובן.

חשיבה חדשה, החלטות חדשות ופעולות חדשות יובילו לתוצאות חדשות ולדרך חדשה, אומר באטלר. לשם כך, אחד הדברים החשובים הוא להכיר את עצמך, לבחון וללמוד דרכים והרגלים חדשים, ולהחליט "לזוז".

אך מה קורה כשיודעים מה לעשות, אך לא ממש יודעים איך לעשות? גם כאן אפשר למצוא את הפתרונות באמצעות למידה, חקר, תכנון והתנסות. אם לא יודעים איך, צריך ללמוד איך. לומדים ממי שכבר עשה (מודלים  לחיקוי למיניהם, דוגמת מודל וולט דיסני, מודלינג, ודומים לו, מתחום ה NLP, למשל), באמצעות ראיונות, קריאה, קורסים ומה לא. הרי גם ללכת לא ידענו פעם, או לרכב על סוס או אופניים. לומדים, נכון?

מומחה לפרודוקטיביות (יצרנות) אמריקאי בשם מאט פרמן כותב בספרו "איך לצאת מתקיעות, להשתחרר ממחסומי היצרנות שלך" שרוב האנשים עסוקים ועמוסים מכדי לעצור, לחשוב, ולמצוא פתרונות מועילים למצבי התקיעות שלהם. הוא מציע לקורא עשרה עקרונות פשוטים ליישום בדרך לשינוי.

לפעמים ברור לנו מה צריך או אפשר לעשות, ואיזה חלופות יש לנו, אולי אף יודעים גם איך לעשות, ובכל זאת אנו מרגישים תקועים או אף משותקים ולא נוקטים בפעולה.

אחד המצבים הללו הוא דווקא קיומן של יותר מדי חלופות. בחיים המודרניים, לעיתים אנו מוצפים בהצעות, פרסומות, מוצרים או דרכי פעולה עד כדי כך שאין אנו מסוגלים להחליט מהי הדרך הטובה, המוצר הטוב או ההחלטה הנכונה. תמצית הפתרון במצב הזה הוא דווקא לצמצם בשיטתיות את האפשרויות הרבות באמצעות הגדרת קריטריונים, וטבלת יתרונות/חסרונות מנוקדת לכל דרך, החלטה או מוצר (אני נוהג לעשות זאת עם "מתלבטים" למיניהם באימון למציאת קריירה).

מצב אחר, קשה בהרבה, הוא שלמרות כל הידע והבנת החלופות, משהו עוצר אותנו מלהתקדם. זהו מקום קשה, מקום בו אנו אומרים לעצמנו "איך לעזאזל אתחיל סוף סוף לזוז קדימה, ועכשיו?" אבל זה לא ממש עוזר.

זהו מצב בו חוששים לפעול, דוחים משימות, "מורחים זמן", נמנעים. הדבר קורה ממגוון סיבות, ביניהן הפחד להיכשל, או דווקא עקב ה"חשש להצליח" (כן, קיימת גם תופעה כזו, ורבות נכתב עליה). אצטט כאן רק את מארטה פרידמן (מחברת "להתגבר על הפחד מלהצליח"), מטפלת משפחתית ובני נוער אשר מדגישה את הצד הבלתי מודע של פחד זה.

מבקריה אומרים שהפחד מהצלחה קשור, בסופו של דבר, בדרכים שונות ל"מחיר" אותו עלינו לשלם, שלעיתים הוא הפסד, או כישלון. לדוגמא, אם אתה מצליח, בתחרות בין שני אחים או שותפים, אבל באמצעות ההצלחה הזו אתה מאבד את הקשר הטוב שהיה לך, הרי בעצם הצלחתך גרמת לעצמך להיכשל. לא פלא ש"תחשוש לנצח", בנסיבות כאלה. זהו טיעון ששווה לחקור במקום והזדמנות אחרים.

המהססים ה"מקצועיים"

ויש את ההיסוס הנובע מרצון שהכל יהיה מושלם, שכל התנאים יבשילו, ו"רק אז ניכנס לפעולה". זה כמובן אף פעם לא קורה, היות והעולם לא בהכרח בא לקראתנו, לרוב איננו מתנהל כפי שהיינו רוצים והוא ואף לא פורש לרגלינו שטיח אדום שעליו נעשה טובה ונצעד.

אחת הסיבות הנוספות לתופעה בה אנו דנים היא היעדר מחויבות לתוצאה או לתהליך. זה קורה מסיבות רבות, חלקן קשורות לחשש ש"אינני מספיק טוב", "בוודאי לא אצליח", החשש מדחייה וכן הלאה. זהו מצב אותו מאמן צריך לזהות, ולא לעבור הלאה עד שלא "מטפלים בו" ביחד עם המתאמן. אם אתה עובד על כך בעצמך, ללא עזרה, זהו המקום בו חשוב לבחון את אמונות היסוד שלך. עליך לענות לשאלה "מהן העקרונות לפיהן מתנהל העולם, או המצב הנוכחי, לדעתך? איפה עוד זה קורה, בחייך או מסביבך?" ועוד שאלות כגון אלה.

במצבים הללו, כדאי גם שנחזור ל"למה", לסיבת הבסיס שבגללה רצינו לעשות את הפרויקט או הפעולה בה מדובר. עלינו להיזכר במה שהלהיב אותנו, במה שהניע אותנו לפעולה מלכתחילה, לדמיין את ההצלחה, את מי ומה נהיה לאחר שנצליח, ולחשוב על מה שההצלחה הזו תאפשר לנו. זוהי טכניקה אימונית מקובלת ומוצלחת.

שימוש בטכניקות של דמיון מודרך אף הוא נמצא מועיל במצבים אלה. הפסיכיאטר הדגול ויקטור פראנקל, מחבר הספר "האדם מחפש משמעות", ייסד את שיטת הלוגותרפיה (טיפול באמצעות משמעות) ברוח משנתו של ניטשה בין השאר בהתבסס על ה"למה" הזה. גישה זו באה לידי ביטוי במשפטו המפורסם "מי שיש לו איזה 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'". במקרה שלו, האמונה, ה"למה" שלו סייעו לו לחיות ולשרוד בשואה למרות התנאים המאוד קשים בהן התנסה במחנות של הנאצים.

העבודה על ה"למה" היא מהמשימות היותר מדרבנות, יותר מעוררות השראה והיותר מתגמלות אשר ניתן לעסוק בהן, אם בעצמנו ואם בעזרת מאמן מוסמך. התמורה מובטחת, והיא ארוכת טווח ומשפיעה מאוד על המשך הישגינו וגישתנו לחיים. בהקשר זה, כדאי ליישם את עצתו של סימון סינק, פרופסור  וגורו מאוניברסיטת קולומביה, "תתחיל תמיד בלמה", וכדאי לקרוא את ספרו בעל אותו השם, או לצפות בהרצאתו המרתקת באתר ההרצאות הידוע TED (Always start with WHY).

וכשהמחסום נפרץ

לעיתים, בין אם בזכות רגיעה, "חישוב מסלול מחדש" או התערבות חיצונית, הסכר נפרץ, המחשבה והאנרגיה מתחילות לזרום, הגוף משתחרר לפעולה והאדם רואה פתאום אפשרויות שקודם לכן היו נסתרות מפניו.

כמו קפיץ שהמתין דרוך, כמו ניצרה שנפתחה ומאפשרת לקליע לטוס אל המטרה, אנו שוכחים שהיה שם פעם פקק, ומתחילים לעשות. מהיכרותי את התופעה, גם מחוויה אישית, נדיר שהדבר קורה מעצמו. נדרשת עבודה מסורה, נחושה, מדויקת ועקשנית, ולא מעט מחויבות אישית על מנת לשחרר חסמים כאלה. העניין הוא שאין הדבר הזה כה מסובך כפי שרובנו נוטים לחשוב.

הנקודה בה הכל מתחיל לזוז היא מרתקת ומעניינת במיוחד. התהליכים המובילים לשם, התופעה עצמה, והפתרונות המצויים בשטח בנושא זה מרגשים, מאתגרים, ואף זכו ללא מעט מחקר. מציאת הפתרונות, העבודה עם עצמנו או עם אנשים הנמצאים במצבי "פקק" הינה עבודה מתגמלת מאוד.

זה מה שמאמנים עושים. כמו מלצר טוב הניגש לשולחן הלקוח, ובמיומנות ואלגנטיות חולץ את הפקק מבקבוק היין הנבחר לארוחה טובה, כן המאמנים. אמנם זה דורש עבודה משותפת עם הלקוח, עבודה הנשענת על אמון, כנות ומחויבות הדדית, על מקצועיות המאמן ועל נחישות המתאמן להתמודד עם האתגר, אולם התוצאות מרחיקות לכת.

חשוב להדגיש, שבניגוד למלצר שבסיפור, במקרה שלנו המתאמן הוא האחראי לשינוי, לנקיטת הפעולה, ולא המאמן. המאמן יכול להיות שם, לכוון, לתמוך, לעזור, אך בסופו של דבר האחריות ליצירת תוצאות היא אחריותו של המתאמן, של האדם הרוצה בשינוי.

מאמנים ( Coaches, ולא "קואצ'רים", כפי שחלק מהאנשים קוראים לזה, באופן לא נכון) שומרים את לקוחותיהם בתנועה מתמדת, תוך התמקדות במטרה, ב"למה", וב"איך". הם עושים זאת תוך שמירה על מומנטום של פעילות, זרם של עשיה מדויקת, מכוונת למטרה, בעקביות, בהתמדה, ובעיקר בשיטתיות. אחרת זה לא עובד. לרוב אין זה קל, לבטח לא מובן מאליו. עם זאת, זה עובד, זה מתגמל, וזה כיף גדול. וזה מרגש.

אף כותב מאמר זה איננו פטור כלל ממחלות ה"תקיעות" המתוארות לעיל. הן מוכרות לו, משל היו ידידים ותיקים. גם מאמנים צריכים לעשות לא פעם סוג של "כיול מחדש", התארגנות מחדש או צבירת כוחות ומיומנויות חדשים שיסייעו להם בפריצת הדרך הבאה. או אז הם נעזרים בחברים אחרים למקצוע.